הידעת?! – בית המשפט העליון קבע שמותר להעתיק ולחקות מוצרים. אפילו נפסק, שלחיקוי והעתקה יש צדדים חיוביים. הם יכולים להוזיל מוצרים לצרכן, לפתח את התעשייה, ולהנגיש מוצרים לציבורים רחבים.

האם זה אומר שאפשר לחקות מוצרים באופן חופשי? – ובכן, לא… אומנם אין איסור להעתיק ולחקות מוצרים, אבל זה רק בתנאי שההעתקה והחיקוי לא פוגעים בזכויות של אחרים. העתקה וחיקוי פוגעניים עלולים בנסיבות מסויימות להוות עבירה פלילית וכן עוולה אזרחית, ולחייב את המעתיק/המחקה בתשלום פיצויים כספיים גבוהים.

איך יודעים מה מותר?! – קודם כל צריך לבדוק את סוג ההגנה שחלה על המוצר המקורי, אם בכלל חלה. אחר כך יש לבדוק מה מהווה הפרה של ההגנה. אם המוצר המועתק מפר את ההגנה שחלה, הרי שאסור למכור אותו ואסור לשווק אותו. לעיתים אפילו אסור לייצר אותו. אם הוא לא מפר את ההגנה, אז בדרך כלל אין כל בעיה להציע אותו לציבור הצרכנים.

ההגנה שחלה על מוצרים יכולה להיות מכמה סוגים עיקריים. הסוג הראשון הוא הגנת סימן מסחר. סימן מסחר הוא סימן המשמש לסימול מוצרים, על מנת שצרכנים שרואים אותו יזהו ויקשרו בין המוצרים לבין מקור מסויים שממנו הגיעו. לבעל הסימן יש בלעדיות על הסימן. שימוש בלתי מורשה בסימן זהה או דומה לסימן הרשום לגבי מוצרים שביחס אליהם הסימן נרשם או מוצרים דומים להם – מפר את זכויות בעל הסימן.

צריך לזכור, שסימן מסחר יכול להיות מוגן גם אם אינו רשום. על מנת שסימן לא רשום יהיה מוגן, הוא צריך להיות סימן שמוכר היטב בקרב קהל הצרכנים כתוצאה ממאמצי שיווק ופרסום של בעל הסימן.

הפרה של סימן המסחר, רשום או שאינו רשום, מתקיימת כשהצרכן מתבלבל ואינו מבחין בין המוצרים המקוריים המסומנים בסימן המסחר, לבין מוצרים הנושאים את הסימן המפר, שיכול להיות זהה או דומה. כלומר, אם הציבור חושב בטעות, או יש חשש סביר שהוא עלול לחשוב, שמקורם של שני המוצרים הנושאים את הסימנים הוא באותו גורם, שהוא הבעלים של סימן המסחר, מתקיימת הפרה.

בתי המשפט קבעו את “המבחן המשולש” לצורך בחינת קיומו של דמיון מטעה בין הסימן הרשום לבין הסימן המפר. המבחן מורכב משלושה מבחני משנה: המבחן הראשון והעיקרי הוא “המראה והצליל”. הוא מתמקד בדמיון בין הסימנים באמצעות השוואת החזות והצליל של שני הסימנים הנבחנים. ביחס למוצרי מדף נהוג לתת משקל משמעותי יותר להיבט החזותי, ולגבי מוצרים המונחים מעבר לדלפק, נהוג לתת משקל יותר להיבט הצליל. בהקשר זה צריך לדעת, שישנם אלמנטים שונים בסימן מסחר רשום/מוכר היטב שהם חלק מנחלת הכלל ופתוחים לשימוש חופשי, אפילו שהם חלק אינטגרלי מסימן מסחר מוגן. לדוגמא, המילה “Cola” שהיא שמו של עץ ירוק עד הגדל ביערות הגשם של אפריקה, ושזרעיו אגוזים. המילה הזו היא חלק מנחלת הכלל (מילה גנרית), והיא פתוחה לשימוש חופשי. לדוגמא: “קוקה קולה”, “פפסי קולה”, “RC קולה” ואחרים עושים שימוש באותה מילה בדיוק. כמובן שאופן השימוש של כל חברה הוא שונה, לכל אחת יש מאפיין ייחודי משלה, ואף אחת לא מפרה סימן מסחר של השנייה.

המבחן השני הוא מבחן “סוג הסחורה וחוג הלקוחות”. הוא מתמקד בבחינת השאלה כיצד משפיע סוג המוצרים הנדונים על מידת הסכנה להטעיה. כלומר, האם המוצרים הם מוצרים יומיים או מוצרים מקצועיים שמיועדים למומחים; האם הצרכנים מיומנים בזיהוי ההבדלים בין המוצרים; האם מדובר במוצרים הנמכרים במחיר גבוה שאז נוהגים לבדוק אותם יותר בקפדנות; ועוד. ככל שהצרכנים בעלי יכולת אבחנה מפותחת יותר והם נוהגים לבדוק ולהשוות את המוצרים, הרי שקטן הסיכון להטעיה.

המבחן השלישי, הוא מבחן “שאר נסיבות העניין והשכל הישר”. זהו מבחן “שיורי” המקבץ אליו את כל יתר הנסיבות הקונקרטיות, את התנהגויות הצדדים ומאפייני המוצרים, שלא באו בגדרם של תתי-המבחנים הקודמים. כמו כן, הוא בודק את הדמיון בין הרעיונות המועברים על ידי המוצרים הנדונים.

אם המבחן המשולש מתמלא ומצביע על הטעיה, וההטעיה היא ביחס למוצרים שלגביהם הסימן רשום או מוכר היטב (ולעיתים גם ביחס למוצרים דומים), הרי שמדובר על הפרה אסורה של הסימן. במקרה כזה, בעל הסימן זכאי לקבל מבית המשפט צו מניעה האוסר על המשך ההפרה, וגם פיצויים על הנזקים שנגרמו לו. על רקע פסיקה של בית המשפט העליון, יתכן אפילו שבעל הסימן יהיה זכאי לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בסך עד 100,000 שקלים לכל סימן שהופר. כלומר, פיצויים כספיים מבלי שיצטרך בכלל להוכיח את שווי הנזק שנגרם לו, ואפילו אם לא נגרם לו נזק בכלל. בהקשר זה חשוב להבהיר, שלעיתים קשה מאוד להוכיח את הנזק הכספי שנגרם בפועל לבעל הסימן. במיוחד קשה לקבוע את ההפסדים שנגרמו לבעל הסימן עקב מכירת המוצרים המפרים, או לקבוע קשר ישיר בין הפרת הסימן לבין הרווח שהצד המפר עשה מהמוצר המפר. במקרה כזה יש חשיבות לתבוע פיצויים ללא הוכחת נזק.

הגנה נוספת על מוצר יכולה להיות גם מסוג של איסור על גניבת עין (במקביל להגנות אחרות כמו סימן מסחר, או במקומן). דיני גניבת עין אוסרים על עוסק לגרום לכך שנכס שהוא מוכר או שירות שהוא נותן, יחשבו בטעות כנכס או כשירות של עוסק אחר, או כנכס או כשירות שיש להם קשר לעוסק אחר. האיסור על גניבת עין חל גם אם המוצר המקורי אינו מוגן באמצעות סימן מסחר. בכל מקרה, גם בגניבת עין בודקים האם יש הטעייה של הצרכן. עושים זאת באמצעות אותו “מבחן משולש” כפי שנהוג לגבי סימני מסחר. ההבדל הוא, שבגניבת עין שמים דגש פחות על המאפיינים הגראפיים והמילוליים של המותג/הסימן, כפי שנעשה כשמדובר בבדיקת הפרה של סימן מסחר. בגניבת עין בודקים יותר את מכלול ההתנהגויות של המפר ואת האופן שבו המוצר נמכר פיזית לצרכנים.

אלמנט מרכזי נוסף שבודקים בגניבת עין, מעבר לשאלת ההטעיה, הוא האם יש למוצר או לשירות המקורי מוניטין. עוולת גניבת העין לא נועדה למנוע תחרות ואפילו לא להגן על הצרכן. מטרתה היא להגן על היצרן מפני גזילת המוניטין שלו באמצעות הטעיה. לכן, מי שטוען לגניבת עין במוצר או בשירות, חייב להוכיח שיש לו בהם מוניטין. בית המשפט העליון הגדיר מוניטין כסוג של כוח המושך לקוחות לעסק, או כמכלול היתרונות שיש לעסק מבוסס על פני מתחריו. הוכחת המוניטין אינה פשוטה בכלל, ותביעות רבות נדחות בשל חוסר היכולת להוכיח מוניטין. הוכחת מוניטין אינה מוגבלת לסוגים מסוימים של דרכי הוכחה. לעיתים ניתן להוכיח מוניטין באמצעות סקר שוק מקצועי, לעיתים באמצעות עדותו של עד שיש לו היכרות אישית ממושכת עם קהל לקוחות גדול ומגוון של המוצרים המסויימים, ולעיתים באמצעות הוכחת היקפי פרסום משמעותיים במדיות שונות (עיתונות כתובה, טלוויזיה, אינטרנט, שלטי חוצות וכו’). אם התובע לא יוכיח שיש לו מוניטין לגבי המוצר או השירות, תביעתו בגניבת עין תדחה, אפילו אם הוא יצליח להוכיח שיש הטעיה של הצרכנים.

תובע שיוכיח מוניטין והטעיה יהיה זכאי לקבל צו מניעה כנגד המפר, פיצויים על הנזקים שנגרמו לו, וכן פיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בסך עד 100,000 שקלים לכל הפרה.

הגנה נוספת שיכולה להיות רלבנטית למוצר, היא הגנת מדגם. הגנת מדגם מחייבת רישום פורמאלי. אם לא נרשם מדגם – אין תוקף להגנת מדגם. המדגם הרשום מגן על עיצוב או על צורה של מוצר שמושכים את עיני הצרכן, וכן על דוגמא או קישוט שעל מוצר כזה. מדגם נרשם רק ביחס למוצר המיוצר באופן תעשייתי. אם מדובר על מוצר שמיוצר ביחידות בודדות, יכול להיות שהוא מוגן כיצירת אומנות באמצעות זכויות יוצרים, ולא במדגם. מדגם רשום מעניק בלעדיות על העיצוב או על הצורה. כדי לקבוע האם מוצר מתחרה מפר מדגם או לא, בתי המשפט נוהגים להשתמש ב”מבחן העין”. כלומר, השוואת המדגם הרשום אל מול המוצר המתחרה, ובדיקה האם בעיני הצרכן הסביר מוצר אחד נתפס כחיקוי של המוצר השני. המבחן מורכב משלושה שלבים. ראשית, קובעים מיהו הצרכן הסביר הרלבנטי לסוג הספציפי של המוצרים הנדונים. שנית, בודקים את מהות המוצרים ומאפייני מכירתם הרגילים. שלישית, משקללים את הנתונים תוך בחינה ויזואלית של שני המוצר זה לצד זה. משווים בין העיצוב שעליו מבקשים מדגם לבין המוצר המתחרה, כשהם זה לצד זה ובמרחק-מה זה מזה. ההשוואה אינה צריכה להיות מדוייקת, היא אינה כוללת מדידות, ואין הכרח שתהיה זהות בין המוצרים (COPY-PASTE).

אם יקבע שהמדגם הרשום הופר, בעל המדגם יהיה זכאי לקבל צו מניעה כנגד המפר וכן פיצויים על הנזקים שנגרמו לו. בהתאם לפסיקה מפורשת של בית המשפט העליון – בעל מדגם שהופר זכאי גם לפיצויים סטטוטוריים, ללא הוכחת נזק, בסך עד 100,000 שקלים לכל הפרה.

האם מוצר שלא מוגן בסימן מסחר, ולא נרשם לגביו מדגם ולא הוכיחו לגביו מוניטין (ואז גם לא מתקיימת גניבת עין), אפשר להעתיק אותו באופן חופשי?! – לא בהכרח. הדבר תלוי בנסיבות הספציפיות של כל מקרה ובמאפיינים של כל מוצר. בתי המשפט פסקו, שבנסיבות מסויימות ניתן למנוע חיקוי והעתקה של מוצר גם מכוח דיני עשיית עושר ולא משפט, ולעיתים אפילו ניתן לפסוק פיצויים כספיים מכוחם. המקרים הללו הם נדירים, ובדרך כלל חלים על מוצרים ייחודיים, שיש להם תרומה חברתית או כלכלית, שהושקע ממון ומאמץ רב בפיתוח שלהם, כשהמוצר טרם מיצה את הפוטנציאל שלו בשוק, כשההשקעה הכספית טרם הוחזרה, או כשהמתחרה מתנהג באופן חסר תום לב במיוחד, לדוגמא – “רוכב” על מסע פרסום יקר של המוצר המקורי. כאמור, מדובר על נסיבות חריגות, שכן במצב הדברים הרגיל,  אם דיני הקניין הרוחני שוללים במפורש הגנה – לדוגמא, לא נרשם מדגם בגלל רשלנות – גם דיני עשיית עושר לא בהכרח יעזרו ולא ניתן יהיה למנוע העתקה או חיקוי.

יש לכם שאלה לגבי מוצרים מועתקים? – צרו עמנו קשר.

האמור לעיל הוא סקירה כללית ואינו מהווה ייעוץ משפטי. ייעוץ משפטי מקצועי מחייב בדיקה פרטנית של הנסיבות הספציפיות.

    צרו קשר